כמו ילדים שחושבים שאם הם מכסים את העיניים, אף אחד לא רואה אותם. כאילו אם הסלסלה על הראש, אז העולם נעצר לרגע. לפעמים מתחשק להיעלם, לא באמת, לא לתמיד, רק לרגע. להפוך לשנייה למשהו אחר. אולי מנורה, אולי צל, אולי דמות חסרת שם. לא כי אין כוח להתמודד, אלא כי לפעמים צריך הפסקה. רגע שבו אפשר להיות בלי הצורך להסביר, להופיע או להגיב. רק לרגע לא להיות פה. ואז, כשנהיה מוכנים, לחזור.